"קשה להתחבק עם בטן הריונית"

קשה להתחבק עם בטן הריונית וקשה כפליים החיבוק בין שתי נשים הריוניות, הרהרתי לעצמי, תוך שהבטתי בשתי עלמות הריוניות מנסות להתחבק ללא הצלחה יתרה מחוץ למשרדי. הורדתי את קסדת האופנוע וחייכתי לעברן. "זה נראה קצת מצחיק, נכון?" שאלה אחת מהן שהבחינה שאני משועשע מהמחזה. "מצחיק ויפה כאחד", עניתי, בואו, ניכנס למשרד, נשוחח בפרטיות.
התיישבנו עם שלוש כוסות קפה הפוך על שיבולת ושתי עוגיות חמאה, כי לאחת מהן גילו סכרת נעורים לא מזמן. "אוקיי, מי זאת אביב ומי זאת יעל?" התרווחתי על הכסא ועלעלתי בכתב האישום. "אני אביב", ענתה אחת מהן בחיוך ביישני. המראה החיצוני העדין שלה והאנרגיה החיובית שבקעה ממנה לא התיישבו כלל עם הסיפור הנוראי שהתגולל בכתב האישום. "למעשה אתן נאשמות בכך שתקפתן מאבטחת בכניסה לבית החולים הדסה עין כרם, מייחסים לכן עבירה חמורה של תקיפת עובדת ציבור וגרימת חבלה של ממש". הפעלתי את סרטון מצלמת האבטחה בו צולם האירוע, בסרטון ניתן היה לראות היטב את שתי העלמות מגיעות לכניסה לבית החולים, לאחר שיחה קצרה עם המאבטחת פקעה סבלנותה של אביב, זו ניסתה להיכנס בכוח דרך המגנומטר, המאבטחת מנעה ממנה בגופה מלהיכנס, כך דחפה אביב את המאבטחת והפילה אותה ארצה, המאבטחת ניסתה להתגונן והשתיים התקוטטו ומשכו זו בשערותיה של זו ואגרפו האחת את השנייה, אז התערבה יעל בניסיון להפריד אך נראה כי נשאבה לתוך הקטטה גם היא, לבסוף הגיעו מאבטחים נוספים והצליחו להפריד בין הניצים.
לגמתי מעט מהקפה ונאנחתי.
"עד כמה המצב חמור?" שאלה יעל בחשש.
"בואי נאמר שהסרטון לא מחמיא לכן במיוחד", עניתי בציניות שאני כל כך אוהב.
"זה לא מה שאתה חושב", ענתה אביב.
שתקתי. אני רגיל לשמוע את המשפט הזה חדשים לבקרים, ברוב המקרים מסתבר בסוף שמה שחשבתי בהתחלה בהחלט היה נכון.
"נו טוב, בואו נשמע מפיכן מה לדעתכן מצדיק אלימות נוראית שכזו כנגד מאבטחת בבית חולים? מה היא אשמה המסכנה שבסך הכל ניסתה לבצע את עבודתה ולבסוף קיבלה מכן מכות כהוגן?" הקשיתי.
"שמע, אנחנו מתגוררות כבר עשר שנים באילת" פתחה אביב, "בערב חג השבועות קיבלתי טלפון מאבא שבישר לי שסבתי גוססת ושעלי להגיע במהירות לבית החולים הדסה עין כרם על מנת להיפרד ממנה, יעל המהממת ראתה שאני מבולבלת ונסערת והודיעה שהיא באה איתי".
"כל הכבוד לך יעל, את בהחלט חברה טובה, זו מחווה רצינית לנסוע עם חברה עד לירושלים בערב שבועות, בטח בעלך התבאס עליך שכל הארגונים והבישולים לקראת החג נפלו עליו", התבדחתי.
יעל ואביב פרצו בצחוק גדול שהיה נראה לי לא שייך, "נגעתי בנקודה רגישה?" שאלתי.
"אנחנו בנות זוג, חשבנו שאתה יודע מזה", ענתה אביב.
נאלמתי דום. התקשיתי לצאת מהמבוכה.
"רגע, אבל אני רואה ששתיכן בהיריון מתקדם, אז איך זה עובד כל הסיפור הזה?" שאלתי בניסיון להתאושש.
"החלטנו שאנו מביאות לעולם שני ילדים שיגדלו יחד, אצל שנינו הזרע הגיע בתרומה מאותו האב, כך למעשה שני הילדים שלנו אחים למחצה". ענתה יעל בהתרגשות והושיטה את כף ידה לאביב.
"וואו, אני מודה שמעולם לא נתקלתי בדבר כזה, מאחל לכן אושר גדול והצלחה רבה בחייכן המשותפים". דממה מביכה השתררה בחדר, כחכחתי קצת בגרון בניסיון לאחות מחדש את חוט המחשבה שניתק לי.
"טוב, זה הזמן לחזור לסיפור שלנו, לשם כך התכנסנו", הכרזתי.
"אוקיי, אז לאחר שהתבשרנו שסבתא גוססת נסענו יחד מאילת לירושלים, דרך ארוכה של כארבע שעות נסיעה, מכיוון שהיה ערב חג השבועות התעכבנו עוד כשעה במציאת חניה ליד הדסה עין כרם, הגענו עייפות ומרוטות עצבים לכניסה של בית החולים ואבא כל רגע התקשר והאיץ בנו להגיע כבר כי סבתא או טו טו מחזירה ציוד בעולם הזה. בבידוק עצרה אותנו המאבטחת והודיעה שאנחנו לא יכולות להיכנס, כי בשל הגבלות הקורונה הותרה נוכחות של עד 20 מבקרים במחלקה בכל רגע נתון והכל היה מלא כך שלא ניתן היה להכניס מבקרים נוספים. סיפרתי לה שסבתא גוססת ושאני חייבת להיפרד ממנה לפני מותה, אבל לא היה עם מי לדבר, האישה אטומה לחלוטין, התחננתי על נפשי ממש וגם זה לא הועיל, הרגשתי שאני ממש על הקצה, אחרי כל הנסיעה האינסופית וההשקעה ערב החג אני לא אצליח להיפרד מסבתא שהייתי מחוברת אליה בנשמתי בגלל שאיזו מאבטחת עומדת על נהלי קורונה מטומטמים? אז ניסיתי להיכנס בכוח, המאבטחת מנעה ממני בגופה מלהיכנס ואז התחלנו להתקוטט".
ומה קרה בסוף? הספקת להיפרד מסבתא?" שאלתי במתח.
"לא, המאבטחים הזמינו משטרה, עיכבו אותי לחקירה, וסבתא נפטרה", ענתה בגרון חנוק מדמעות.
מספר חודשים לאחר מכן הגענו כל הפמלייה לדיון בבית המשפט, המחזה היה גרוטסקי לחלוטין, שתי עלמות החן נעמדו על דוכן הנאשמים כשהן חובקות שני תינוקות רכים, בן ובת, והודו יחד בעובדות כתב האישום המתוקן, אליו הוספנו את סיפור המסגרת על הסבתא כדי למתן את חומרת העבירה ולהקל בעונש.
"אז איך קראתן לילדים?" שאל השופט בחביבות.
"הדסה וכרם".
השתיים הביטו זו בזו ופרצו בצחוק גדול.
יפתח לנדאו סיפורים מבית המשפט
Back to blog