"עיסא"
עיסא, איך אתה מרגיש? שאלתי והתיישבתי על הספה, מבעד לחלון הסלון הערבי המקומר נשקף בוסתן עצי פרי מלא וגדוש בגפנים, זיתים ורימונים.
"הפחד משתק אותי" אמר ונשף על כוס התה הקטנה בניסיון לצננה מעט. ידעתי היטב ממה עיסא מפחד, הרי הגשתי בשמו בקשת צו איסור פרסום אליה צירפתי כתבות עיתונים בהן דווח על ערבים שהיו מעורבים בעסקאות מכר קרקע ליהודים ונרצחו בשל כך, אירוע מבעית אשר בהחלט עשוי להתרחש גם במקרה שלנו, חלילה וחס.
"שמך לא יפורסם בתקשורת, זה יעזור לנו קצת בינתיים, אבל בעידן הטיקטוק בהחלט ייתכן שהמידע כבר דלף כך שאני ממליץ לך להיזהר, עדיף שלא תצא מהבית כרגע", הזהרתי.
"הספקת לעבור על כל חומר החקירה?" שאל תוך שנגס בתמר מג'הול עסיסי שדבשו דבק בעוז באצבעותיו.
"על הרוב, היו לי כמה לילות טרופי שינה, יש כמה בעיות שנצטרך להתמודד איתן, הם טוענים שאתה כנוטריון הפקת מסמכי מכר מזויפים ואימתת חתימות של מוכרי קרקע ערבים שלא פגשת מעולם".
ראיתי איך צבעו משתנה נוכח העלבון שפשה בו, האיש הולך להתפרץ ממש עוד רגע קט כמו הר געש סיציליאני או מינימום כמו גייזר חם באזור בולעני ים המלח.
"שמע, כל הטענות האלה נגדי מופרכות לחלוטין, אני נוטריון מכובד, הרבה שנים במקצוע, מעולם לא אימתתי חתימה של אדם שלא התייצב בפני, ודאי שלא חתימה הנוגעת לעסקת מקרקעין של מוכר ערבי ליהודי, מה אני מטורף להיות חלק מדבר כזה? אני בן למשפחה שורשית ערבית מכובדת, לעולם לא הייתי מוכר קרקע ליהודי!".
סיטואציה הזויה, שני עורכי דין ירושלמיים, מעבירים שעות רבות וטובות במסדרונות בתי המשפט, שותים קפה שחור עלית כי הערבים גם מעדיפים קפה עלית על כל קפה דאווין ערבי אסלי אחר, כשנקלע לצרה מיד פנה אלי שאייצג אותו, אך באותה נשימה אין לו טיפת בושה להטיח בפניי שהוא ומשפחתו לעולם לא היו מעזים למכור ליהודי חובב גפילטע שכמוני קרקע או בית, מקסימום כבשה או חמור.
כבר ממרחק זיהיתי את פעילי השמאל הבלונדיניים שהתגודדו בסמוך לעמדת הביטחון בכניסה לבית המשפט המחוזי, כל צהבהבי העולם, בלגיים וגרמנים משועממים שאין להם בשביל מה לקום בבוקר, ניסו להידחק ולצפות בדיון, לרוע מזלם נותרו בחוץ בשל ההחלטה לנהל את הדיון בדלתיים סגורות מחשש לחייו של הלקוח שלי. פילסתי דרכי בתוך ההמון וטיפסתי בגלימתי השחורה המתנפנפת במדרגות הרחבות לעבר אולם הדיונים.
"אדוני, העד הבא הוא מוסטפא ג'מאל, הגיע הבוקר היישר מרבת עמון כדי למסור עדות, אני כבר מכניס אותו" אמר הפרקליט לשופט, יצא מהאולם לרגע וחזר עם הסחורה.
"אני הבעלים של הקרקע, לאחר שעברנו לירדן גילינו להפתעתנו שהוקמה התנחלות על הקרקע שלנו, מעולם לא מכרתי את הקרקע לאיש, לא פגשתי את הנוטריון עיסא מעולם ולא חתמתי על שום שטר מכר, החתימה שלי על המסמך שאתה מציג לי מזויפת", אמר וסידר את הכאפיה שהיתה קצת מרושלת, כמו כומתה ירוקה של חייל צעיר שלא מסתדרת פיקס על הכתף.
"חקירה נגדית לעו"ד לנדאו", הורה השופט.
"תגיד לי מוסטפא, איך היו החיים בכפר לפני שעזבת לירדן?" יריתי את יריית הפתיחה.
"נהדרים, עאסל, איך אומרים אצלכם היהודים? דבש! " נישק את אצבעותיו.
"ואיך היו היחסים שלך עם שכניך תושבי הכפר, הכל היה בסדר?"
"בסדר גמור, יחסי שכנות מצוינים ", השיב בביטחון.
שלפתי תמונה גדולה מהקלסר שלי ופסעתי לכיוונו, "תאשר לי בבקשה שזה הבית שלך בכפר", בתמונה נראה בית ערבי רחב ידיים עולה באש.
"איפה השגת את התמונה הזו?!" שאל מוסטפא בתדהמה.
"שיהיה ברור, אני שואל שאלות ואתה עונה תשובות, זוהי שרשרת המזון כאן, ענה בבקשה לשאלה", הפצרתי בתקיפות.
"כן, זה נראה כמו הבית שלי, לא בטוח", גמגם וניגב את אגלי הזיעה ממצחו.
"מתי נשרף הבית?" שאלתי.
"לא יודע, שמעתי שהוא נשרף אחרי שכבר עברתי לירדן", ענה.
"אתה יודע בדיוק מתי ומדוע הוא נשרף, שעתיים בלבד אחרי שעזבת את הכפר, או יותר נכון שברחת מהכפר כמו גנב באמצע הלילה ונעלמת לירדן, אני מחזיק בידי פלט כניסות ויציאות של מעבר הגבול אלנבי, כתוב פה שעברת את הגבול לירדן עם כל המשפחה והפקלאות בשעה שלוש לפנות בוקר, לא ממש באמצע היום, נכון?! " שילבתי להילוך שלישי.
ממרחק של כשני מטרים יכולתי לשמוע את הלמות ליבו של העד, שהבין שתפסתי אותו עם השרוואל למטה.
"הפלא ופלא, שטר מכר הקרקע עליו מתנוססת חתימתך נחתם יום אחד בלבד לפני שברחת לירדן ולפני שהשכנים החמודים שלך שרפו לך את הבית, אני אומר לך שכל הנסיבות מצביעות על כך שאתה מכרת את השטח ליהודים בעסקת בוננזה, קיבלת מזוודה של מזומנים בעד המכירה ותכננת לברוח לירדן כבר באותו הלילה. כאשר השכנים החביבים שלך גילו את דבר המכירה והמנוסה לא נותר להם אלא לכלות זעמם על ביתך וכך העלו אותו באש, מה יש לך לומר על התזה שלי?" שילבתי להילוך רביעי.
חילופי המבטים בין השופט ובין הפרקליט הנבוך בישרו את קריסתה המוחלטת של העדות.
"כדורי הפלאפל במזרח העיר ענקיים ויבשים, פשוט בלתי נסבל, לא מבין את התופעה הזו", רטנתי תוך כדי נגיסה יבשה להחריד בכדור הפלאפל של החומוסיה הידועה במזרח העיר, זו שסוגרת בשעה רבע לאחת בצהריים לאחר שכל הפיילה של החומוס מוצאת את משכנה החדש בכרסיהם של נהגי המוניות והסוחרים מהרחובות הסמוכים, בטח עוד מעט תצא להם גם תכנית הרזיה אופנתית בפייסבוק בשם "באבא חטוב".
בזווית העין הבחנתי בפעילה מרכזית של אחד מארגוני השמאל המציקים צועדת לעברי בפנים חתומות, "עו"ד לנדאו, אתה בטח טופח לעצמך על השכם אחרי הדיון הבוקר", לגלגה. "האמת שכן", התרסתי. "אל תהיה שאנן, אמנם היה לך הישג נאה היום, אך אל תשכח שבשבוע הבא יעלה על דוכן העדים העד המרכזי בפרשה, אין לך סיכוי איתו, הלקוח שלך לא יחמוק מעונש, אנחנו נדאג לזה", הפטירה ונעלמה בהפגנתיות.
העד הבא באמת מורכב חשבתי לעצמי, עד כה לא הצלחתי להשיג חומר מהותי שיעזור לי להפיל אותו בחקירה הנגדית, אני בבעיה קשה.
מעבר לזה עם כל הדאווין הזה של עיסא שבחיים לא יהיה מעורב במכירת קרקע ליהודי, בסוף הרי יצא שהוא היה נוטריון בעסקאות מקרקעין בהן נמכרו קרקעות של ערבים ליהודים, אז מה הקטע? אולי בעצם הוא משת"פ וכדי שלא יחשדו בו הוא משמיע קולות מדומים של פונדמנטליסט ערבי?
אבל משהו לא הסתדר בתזה שלי, אם עיסא אכן משת"פ ומהווה נכס בטחוני למדינת ישראל, איך השב"כ או משרד המשפטים ב' כמו שמכנים אותו, לא מנע את הגשת כתב האישום כנגדו? מוזר.
כעבור שבוע התייצבנו שוב באולם בית המשפט לקראת עדותו של העד המרכזי בפרשה , הייתי בלחץ אטומי, ידעתי היטב שהמחסנית שלי ריקה, כל השבוע עשיתי מאמצים להשיג חומרים שיעזרו לי להשיג נקודות יתרון ללא הצלחה, חששתי מאוד שנפסיד במשפט, משום מה דווקא עיסא היה רגוע לחלוטין, ממש הערצתי אותו על השליטה המנטלית, כנראה הגיל והניסיון עושים את שלהם.
"היכן העד?" שאל השופט בחוסר סבלנות.
"עדיין לא הגיע, הוא לא זמין בטלפון, ניסיתי כל הבוקר להשיג אותו ללא הצלחה", גמגם הפרקליט.
"נחכה לו כמה דקות, אני חוזר ללשכה, תעדכנו אותי בבקשה כשהוא יגיע", ציווה השופט.
"בוא, נרד בינתיים לקפיטריה", גררתי את עיסא במורד המדרגות.
התיישבנו באחד משולחנות הקפה הקטנים, בטלוויזיה הקטנה שהיתה תלויה על הקיר בדיוק החל מבזק חדשות : " כתבנו בשטחים מדווח שגבר בשנות החמישים לחייו נמצא הלילה ירוי ללא רוח חיים במכונית לא רחוק ממחסום קלנדיה, כנראה רצח על רקע סכסוך חמולות", דיווח הקריין ביובש.
"ראית את זה?!" שאלתי את עיסא בתדהמה.
"ראיתי, מה אתה לוקח היום, שחור עלית עם הל או בלי?"
<< קישור לפוסט