"מיסטר לנדאו"
"מיסטר לנדאו, אחרי שעברת על חומר החקירה, אתה חושב שאפשר לצאת מזה?" שאל אותי במבטא אנגלוסקסי כבד. הרגע בו אתה נאלץ לגלות ללקוח שלך מה אתה חושב לגבי המצב המשפטי שלו הוא רגע קשה, אבל אני מתנחם בכך שאצל רופאים הרגע הזה קשה שבעתיים כאשר מדובר באבחנה של מחלה קשה. "תראה, המצב לא פשוט בכלל, יש להם די ראיות בשביל להרשיע אותך, וברור לי שהם ידרשו מאסר ממושך". שתיקה אפפה את החדר, ראשו השמוט הסגיר את מחשבותיו האובדניות, נראה שהוא מבין שהוא עשוי לסיים את חייו על מיטת אסיר קרה ובודדה, איזה אקורד סיום עלוב לחיי אדם.
"שמתי לב שאתה לא שואל אותי אם עשיתי את זה. מה זה אומר? שאתה חושב שאני אשם או לא?" שאל. "זה לא אומר כלום, סנגור פלילי לרוב לא נוהג לשאול את הלקוח שלו שאלות כאלה אלא עובד עם מה שקיים בחומר החקירה, זו הפרקטיקה".
"אז דע לך מיסטר לנדאו, שאני עשיתי את זה" זרק לחלל האויר. "מה שכתוב בכתב האישום נכון, אשתי ואני כל הזמן מתווכחים על פוליטיקה, ויכוחים קולניים עצבניים כאלה, באותו ערב יצאנו לסיבוב הליכה של שעתיים ועברנו ליד בלפור, היה שם בלגאן גדול בין המפגינים למשטרה ושוב התפתח בינינו ויכוח פוליטי, כשחזרנו הביתה צעקנו בקול, לא יודע מה קרה לי, איבדתי שליטה, דחפתי אותה על המיטה וריתקתי אותה עם הידיים כדי שתפסיק לקנטר אותי, אחר כך הגיעה משטרה, נעצרתי והנה אנחנו כאן".
נשענתי לאחור על כסאי לשדר ריחוק, חשתי איך התיעוב משתלט עלי, אדם שמפעיל אלימות כלפי בת זוגו בהחלט צריך להיכלא מאחורי סורג ובריח, גם סנגורים פליליים מכניים וקרי לב יודעים זאת. "בסדר, שמעתי אותך, לך הביתה, נראה מה נעשה הלאה".
בבוקר יום המחרת צלצל הטלפון במשרדי. " עורך דין לנדאו?" שאל הקול הנשי מעבר לקו. "מדברת אדריאנה, אשתו של בנג'מין". "אדריאנה, אסור לי לשוחח איתך, את המתלוננת בתיק, אני מייצג את בעלך", הבהרתי. "לא אכפת לי, אני חייבת לפגוש אותך", אמרה במבטא איטלקי מתגלגל כמו פסטה בולונז בשוק של פירנצה. "את מבינה שאני לא יכול להיפגש איתך? את עדת תביעה, זה נקרא שיבוש הליכי משפט", חידדתי שוב. "לא אכפת לי מהמשפט, אני חייבת לראות אותך, זה החיים שלי", התעקשה שוב. "יש לי רעיון, תגיעי מחר עם בנג'מין לדיון ההקראה בבית המשפט, נשוחח במסדרון, אדאג שהתובע יאפשר לנו להיפגש".
"נו, תוציא את זה, תגיד לי כבר שאתה חושב שאני אישה מוכה", דחקה בי כשעמדנו לבדנו בפינת מסדרון בית המשפט. הבטתי בדמותה הנשית הזקופה כמו כוכבת בסרט של פדריקו פליני, בעיניה הכחולות האיטלקיות, בקמטים המפוארים על פניה אשר נדמו לערוצי נחלים פראיים, כמה אני אוהב ומעריך קמטים, כל ההסטוריה של המאה הקודמת מסתתרת בתוך השכבות הגיאולוגיות האלה, חשבתי לעצמי. "תראי, לא קל לי לומר זאת, אבל לכאורה יש אינדיקציות לזה שאת מתנהגת כמו אישה מוכה, בנג'מין התנהג באלימות כלפיך ואת עומדת לצידו ומגוננת עליו, ביקשת לבטל את התלונה במשטרה וזה לא עזר כי המשטרה יוצאת מנקודת הנחה שהופעל עליך לחץ. רוצה לשמוע את האמת? אני באמת מודאג, אני אומר לך את זה למרות שאני מייצג את בעלך, אני מת מפחד שעוד שנה אמצא את עצמי מייצג שוב את בעלך לאחר שרצח אותך בעקבות ויכוח פוליטי".
"תקשיב לי טוב עכשיו", משכה בדש המקטורן שלי והתקרבה עוד יותר. "אני ובעלי בני שמונים, לא נשאר לנו הרבה זמן לחיות, אני אוהבת את בנג'מין אהבת נפש ואין לי ספק שהוא אוהב אותי באותו האופן, אני דואגת לו והוא דואג לי, כל חיינו אנחנו שומרים אחד על השני. אני איטלקיה והוא אמריקאי, גדלנו בתרבויות אחרות, אנחנו בעלי מזג שונה מאוד והתרגלנו לדפוס החיים המוזר הזה. מצד אחד מתווכחים כל הזמן אך מצד שני אוהבים עד בלי די. אני יודעת שיש לו פתיל קצר בכל מה שנוגע לפוליטיקה, הוא מהטיפוסים האלה שצועקים על הטלוויזיה. אני לא מתעלמת ממה שקרה לנו באותו הערב כשחזרנו מבלפור, אבל זה מעולם לא קרה, זה היה חריג, הוא איבד שליטה לגמרי, לכן נבהלתי והתקשרתי למשטרה. אך אני גם יודעת שחיי אינם חיים בלעדיו, הוא איש מדהים בעל לב זהב, הילדים שלנו אינם חיים בארץ ואין לנו משפחה כאן, האיש הזה הוא כל עולמי, אם הוא יכנס לכלא וימות שם אני אמות מיד אחריו, אתה שומע אותי?! אני מתחננת בפניך, תוציא אותנו מזה!"