"יוסף"
"יוסף, מה חשבת לעצמך כשגיהצת כרטיס אשראי של מישהו אחר בסכומים מטורפים כאלה?" יריתי. "אני לא גנב", השיב לי בכעס.
"אז בוא תסביר לי מה קרה, כי אני הסנגור שלך, אני אמור להשמיע את גרסתך בפני השופט, אם אני לא אאמין לך ואלחם למענך לא יהיה אף אחד אחר שיעשה זאת".
הבחור התרומם מכיסאו במהירות, לבש את המעיל המטולא וסימן לי לבוא אחריו. צעדנו יחדיו ברחובות ירושלים הקפואים, לאן הוא לוקח אותי למען השם? נעצרנו בכניסה לבניין נטוש בן שלוש קומות, חתולה ג'ינג'ית הגיחה לפתע משום מקום והחלה מתלטפת ומתלקקת לרגליו, הוא פטר אותה בפרוסת גבינה ועשה לה את היום. טיפסנו באפלה במדרגות השבורות עד לקומה השלישית, ריח שתן מבאיש עלה באוויר, מזרקי הרואין וקונדומים היו זרוקים על הרצפה, שמיכות על קרטונים ושאריות מזון מקולקל. "זה היה ביתי במשך שלוש שנים", פלט פתאום. הבטתי בו כלא מאמין. "אתה מדבר ברצינות? היית דר רחוב?" התפלאתי. "כשהייתי בן שלוש אבי עזב את הבית, בגיל שש אימי נטשה אותי, כך במשך כעשור התגלגלתי במסגרות חוץ ביתיות, לא הסתדרתי באף מקום, בגיל שש עשרה הגעתי לכאן, חייתי פה לבד על הקרטון במשך שלוש שנים, עד לפני כשנה", סיפר בהתרגשות. נאלמתי, לא ידעתי מה לומר, הסתכלתי סביב כלא מאמין, כמה מזל צריך אדם כדי להיוולד למשפחה נורמלית, לחיות חיים נורמליים בבית נורמלי ולא להיזרק ולהזריק על קרטונה של עיר. "בוא נעוף מפה", אמרתי לו, "אני לא יכול להישאר דקה נוספת בצחנה הזו".
למחרת בבוקר עלעלתי שוב בחומר החקירה, לאור תגליות האתמול בהחלט ישנן נסיבות מקלות בתיק, הבחור היה מסכן וחסר כל, קנה מצרכים כדי לשרוד, סביר להניח שבית המשפט יתחשב בכך בגזר הדין. רק בעיה אחת עמדה בפני, המוצרים שרכש לא היו מצרכי מזון, אלא שעוני יוקרה ותכשיטים, מה שמעקר את טענתי לחלוטין.
"איך אפשר לקנות שעוני יוקרה ותכשיטים כשהבטן מקרקרת מרעב?" שאלתי אותו כשהביט בנוף הנשקף מבעד לחלון משרדי, "אצלנו בתרבות הרוסית המשפחות הכי עניות לא מוותרות על זר פרחים לשבת, גם כשהמקרר ריק לגמרי". תשובה יפה, חשבתי לעצמי, ניסיתי להיזכר בכל משפחות העולים מרוסיה שביקרתי בבתיהן ובאמת יש משהו במה שהוא אמר, אז הנחתי לזה.
"ואיפה כל הפריטים הגנובים בכלל? אתה מבין שכל עוד אלה לא הושבו לבעליהם גזר הדין יהיה חמור, כן?" "אל דאגה, הסחורה הושבה לבעליה", ענה בחיוך. "לא הבנתי, מחומר החקירה ומכתב האישום עולה בבירור שהחפצים לא הוחזרו", התעקשתי.
הוא התקרב מעט אלי והתיישב. "השעונים והתכשיטים היו שייכים לסבי וסבתי עליהם השלום, ביום שנפלטתי מהבית לקחתי אותם איתי למזכרת. בכל הפנימיות, בתי היתומים ומשפחות האומנה בהם התגלגלתי שמרתי עליהם מכל משמר, זה היה העוגן המשפחתי היחיד שנשאר לי, זיכרון ילדות אחרון להיאחז בו. כשנפלטתי לגור ברחוב הגעתי לפת לחם ממש, לא היה לי מה לאכול, ירדתי במשקל ונעשיתי חצי בן אדם, בלית ברירה מכרתי את הפריטים היקרים לחנות תכשיטים וקיבלתי תמורתם כסף שהיה אמור להספיק לאוכל לשנה שלמה, הלכתי לשוק, קניתי כמה מצרכים, חזרתי בחזרה לקרטון שלי בבניין הנטוש ונשכבתי לישון, כשקמתי בבוקר לא מצאתי את המעטפה עם הכסף, נעלם כלא היה. אתה מבין? נשארתי קירח מכאן ומכאן! ברגע ההוא הבנתי שזה סימן משמים, מכירת הפריטים תמורת אוכל היתה טעות גורלית מרה.
על פירמידת הצרכים של מאסלו שמעת? אמנם בכך שמכרתי את הפריטים הנוסטלגיים תמורת כסף לאוכל הוכחתי את התיאוריה שלו, אך בזה שהחלטתי לאחר מכן לרכוש את הפריטים מחדש למרות שלא היה לי מה לאכול הפרכתי את התיאוריה לחלוטין".
פירמידת הצרכים של מאסלו? היה לי קצת מוזר שהומלס צעיר מצטט תיאוריות פסיכולוגיות פלצניות שכאלה, אבל נו מילא.
"ומה קרה בסוף?" דחקתי. "אה, באותו הבוקר קרה לי נס גלוי, ככה מתוך הייאוש הגדול פתאום מצאתי כרטיס אשראי זרוק ברחוב, רצתי מיד לחנות התכשיטים וקניתי את הפריטים שמכרתי יום קודם לכן, אחר כך עצרו אותי והנה אנחנו כאן".
בשעת ערב צלצל מכשיר הטלפון שלי, "עו"ד לנדאו? מדבר אבא של יוסף", אבא של יוסף?! השתנקתי, האיש נטש את בנו שהיה בן שלוש ומאז נותק ביניהם הקשר, איך לעזאזל ומדוע הוא יוצר עם הסנגור שלו קשר כעת?
"אשמח להבין מה מצבו המשפטי של יוסף" ביקש ביובש.
"מה מצבו המשפטי?! לפני שש עשרה שנים העזת לקום ולעזוב, בנך עבר תופת בילדותו, היה דר רחוב במשך שלוש שנים, איפה היית כל הזמן הזה? עכשיו נזכרת לדרוש בשלומו?!" רשפתי אש.
שתיקה רועמת היכתה בי מעברו השני של הקו. "אני מבין שגם אתה נפלת בפח", אמר במבוכה. "למה אתה מתכוון?" הופתעתי. "יוסף הוא שקרן פתולוגי, שנים שאנו מתמודדים עם השקרים שלו, את כולם הוא הצליח להפיל".
"רגע, אז לא נטשת אותו בגיל שלוש? הוא לא היה דר רחוב?" נאחזתי בקרנות המזבח. "ממש לא, הילד גדל ברחביה, בן טובים מפונק שקיבל הכול, למד בבית ספר מצוין, איפה אתה חושב הוא למד על פירמידת הצרכים של מאסלו?"