"זעתר"
זעתר, אני נאשם בהחזקה של זעתר, אתה קולט? לא גראס, לא קוקאין או הרואין, זעתר! באיזו מדינה לעזאזל מגישים כתב אישום על החזקת זעתר?! השתולל הבחור במשרדי כשהוא מנופף בכתב האישום שהוגש נגדו.
הקשבתי ברוב קשב, גיליתי אמפתיה, נתתי לו לפרוק את המטען ולשחרר את הלחץ. חיכיתי לרגע בו יירגע מעט ואז אוכל להשתעשע מעט על חשבונו: " רק אציין שבנוסף לאישום בהחזקת זעתר, אתה נאשם גם בסחר בזעתר, שזה הרבה יותר חמור. לא גראס, לא קוקאין או הרואין, זעתר!", פרצתי בפרץ צחוק מתגלגל שלא היה בידי לשלוט בו חרף מאמציי הכנים.
מה עושים עכשיו? אני הולך להיות מורשע בהחזקה וסחר של זעתר? הביט בי בייאוש.
"בוא נתחיל מההתחלה, ספר לי מהי גרסתך לדברים ונראה מה אפשר לעשות, הרי אין חולק שתפסו אותך נוהג במשאית גדושה בעשרים ושלושה שקי ענק של זעתר, בערך חצי טון של זעתר, מה בכלל עושים עם כמות גדולה כזו של זעתר? אם זה היה בזיליקום הייתי מבין, מחצי טון בזיליקום מייצרים שתי קופסאות קטנות של ממרח פסטו, אבל זעתר?!"
"אתה רוצה לשמוע את האמת? אני הקורבן בסיפור הזה, עבדו עלי, ניצלו אותי ובסוף אני משלם את המחיר, סך הכל נסעתי במשאית לבקר את סבתא שלי, בסמוך לביתה הבחנתי לפתע בטנדר איסוזו תקוע, הנהג נופף לי וביקש עזרה, עצרתי לידו, הוא הסביר לי שנתקע ושהוא חייב להעביר דחוף את השקים לאיזו חווה, שילם לי קצת כסף, העמסנו את השקים על המשאית ויצאתי לעבר החווה, חשבתי שזה אוכל לכבשים, לא ידעתי שזה זעתר, עד שתפסו אותי במחסום".
זעתי באי נוחות בכסאי. "לא נעים לי להגיד לך, אבל הסיפור, עוד מהרגע שהתחלת עם הסבתא, נשמע מופרך לחלוטין, מצוץ מהאצבע לגמרי, ואם הסנגור שלך שזה במקרה אני לא מאמין לך עד הסוף אז מסופקני אם תצליח לשכנע את השופט", יריתי בו.
למחרת הרמתי טלפון לתובע "תגיד, בא לך להיפגש על איזה בייגלה ירושלמי, לשבת על התיק הזה של הזעתר? ננסה לסיים אותו בהסדר טיעון".
נכנסתי לפגישה עם שני בייגלה ירושלמיים אליפטיים גדולים וחמים שהרגע יצאו מטאבון מזרח ירושלמי. "יפתח, הקנס פה צריך להיות משמעותי, הלקוח שלך קטף חצי מהזעתר של מדינת ישראל, מה הוא בכלל עושה עם כל כך הרבה זעתר?" שאל התובע תוך שטבל חתיכה מהבייגלה שלו בזעתר המלוח והשמנוני שהיה מונח בחתיכת הנייר הקטנה, איך זה טעים הדבר הזה, לא יאומן.
כעבור מספר ימים התייצבנו בבית המשפט, "אתה לוקח את ההסדר? הקנס אמנם גבוה אבל זה הכי נמוך שהצלחתי להשיג", שאלתיו בעודנו מטפסים במדרגות לעבר האולם. "ממש לא, אני חושב שהשופט יאמין לי, אני הולך לכפור באשמה ולנהל את התיק עד הסוף", השיב.
התיישבנו באולם בית המשפט בו התנהל בינתיים דיון סוער בתיק אחר.
"אדוני, הנאשם קטף וסחר בעכובית הגלגל, ערך טבע מוגן, הדעת אינה סובלת מקרים כאלה של פגיעה בערכי טבע מוגנים לטובת הפקת רווח כלכלי על חשבון הציבור ומשאבי הטבע, אנחנו נבקש מבית המשפט לגזור את עונשו ברף הגבוה". טען התובע לעונש.
מנגד, התרומם הסנגור ממקומו וטען גם הוא: " אדוני, הנאשם כלל לא ידע שמדובר בעכובית הגלגל, הוא חשב שמדובר בקוץ אחר בשם זרגוגית העופל, אם היה יודע שמדובר בערך טבע מוגן ודאי שלא היה פועל כפי שפעל, בדיעבד האיש הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו, אנחנו נבקש מבית המשפט שלא להחמיר עם הנאשם ולגזור את עונשו ברף הנמוך".
"מישהו פה היה בשריון במקרה?" שאל השופט. שקט השתרר באולם.
"חבל, חשבתי שיהיה לי עם מי לחלוק זיכרון נעים".
השופט נשען קדימה והניח את שני מרפקיו על כס השיפוט, "שמעו, האמת שאת עכובית הגלגל אני לא כל כך מכיר, שמעתי שיש כאלה שיודעים לקלף את הקוץ נכון ולבשל אותו כך שטעמו נהדר ואף דומה מעט לבשר, אבל עד היום לא זכיתי לטעום תבשיל כזה, אני גם לא יודע איך הקוץ נראה בדיוק. אבל תנו לי לספר לכם על ערך מוגן אחר שאני מחבב במיוחד, יש לי זיכרון שלא עוזב אותי עוד משירותי הצבאי בשריון. באורח פלא, בשטחי האש של רמת הגולן צומחים הרבה מאוד שיחי זעתר, באימוני הטנקים הריח של אבק השריפה והגריז היה מתערבב עם הריח של הזעתר שהיה נרמס תחת הזחלים, אפילו היום, בחלוף השנים הרבות אני נזכר בריח הזה בערגה, האמינו לי, אם מישהו היה פוגע לי בשיחי הזעתר, הייתי מראה לו את נחת זרועי ".
