"הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"

בתום הטיפוס הארוך והמפרך התיישבנו על אחת מפסגות מדבר יהודה המרהיבות. "נו, ספר משהו מעניין מהעבודה, אתה והסיפורים המוטרפים שלך", ביקש ממני תוך שערבב קפה מול נוף הרי הגלעד. "אני מטפל עכשיו בתיק לא פשוט, מתלבט אם לשתף אותך, נראה לי שיהיה לך קשה להכיל את זה", עניתי בחשש. " יהיה לי קשה באופן אישי? למה?" שאל והעביר לי כוס קפה זעירה עטופה איזולירבנד ישן, לגמתי מעט.

"אני מייצג אח סיעודי בבית חולים לבריאות הנפש, מאשימים אותו שחבט במטופל אוטיסט", השפלתי מבט כדי לא להיתקל בעיניו. "אתה יודע מה? עזוב, לא הייתי צריך להיכנס לזה, ידעתי שזו טעות". "לא, ספר לי בכל זאת במה מדובר, מעניין אותי לשמוע", הפציר. התרווחתי מעט לאחור, הורדתי את כפפות הרכיבה המיוזעות מהידיים. "מדובר בבחור אתיופי משכונת מצוקה, כנגד כל הסיכויים סיים בגרות בציונים גבוהים, הפך ללוחם וקצין בשייטת, אחרי הצבא הבין שהוא רוצה להיות אח סיעודי, רצה להמשיך לתרום לחברה כמה שיותר, למד סיעוד באוניברסיטה ובמקביל עבד כסטודנט במחלקה הסגורה במוסד אשפוז הכי קשה בארץ. באחת ממשמרות הלילה הופקד להשגיח על שני חוסים אוטיסטים שהכיר היטב, השלושה ישבו בחדר נעול, תוך כדי שלמד למבחן המסכם השנתי אחד החוסים הציק לו ללא הפסקה, הבחור ביקש ממנו בנימוס פעם אחר פעם להפסיק, כשהאוטיסט משך בחוזקה בשערו הוא קם בפתאומיות מכסאו והרים לו בעיטת קראטה לתוך הראש עם הבלנדסטון האוסטרליות החומות שלו, האחות שהתעפצה בחדר הבקרה ראתה את האירוע בלייב במוניטור, רצה לדווח להנהלה, הבחור פוטר והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפת חסר ישע הגורמת חבלה של ממש בידי אחראי.

האמת, עוד לא הצלחתי לפצח את התיק הזה, אני צריך לחשוב איך אני מסייע לו, כרגע אני מתרשם שמצבו המשפטי קשה מאוד, האיש ביצע עבירה חמורה מאוד עם פוטנציאל עונש חמור ביותר, מה גם שהרשעה בתיק תסתום את הגולל על כל הקריירה המקצועית שהוא בונה לעצמו כבר שנים, הוא לא יוכל לקבל הסמכה כאח סיעודי.

תגובתו של חברי הרוכב בוששה מלהגיע, בכל זאת, הוא עצמו אב לנער אוטיסט, עובר שנים ארוכות קשיים והתמודדויות קשות מנשוא על הרקע הזה, ברובד הזה אני פחות מקנא בו.

"אתה יודע מה? אני מבין אותו", סינן לפתע. "מה אמרת?! שאלתי בתדהמה. "בדיוק מה ששמעת, אני מבין אותו, אני מכיר את נקודות הקצה האלה היטב, לצערי אני למוד ניסיון, המטפלים הללו לרוב עושים עבודת קודש, אף אחד לא יכול להבין מה זה לטפל בחוסים כאלה במחלקה סגורה, זו העבודה הכי קשה עלי אדמות, בנסיבות האיומות הללו אתה לפעמים מגיע לנקודות רתיחה בלתי אפשריות, אני כאבא של נער כזה מגלה לך שאפילו אני מצאתי את עצמי לפעמים במצבים איומים, כפסע לפני נקיטת אלימות כלפי בני אהוב לבי, אני מספר לך כאן דברים שלא סיפרתי לאף אחד".

התגנבה למוחי הקודח לרגע מחשבה לבקש ממנו להעיד במשפט כעד הגנה, הרעיון נגנז מיד, לא אעשה לו את זה, זה יעמיד אותו בקונפליקט בלתי אפשרי, אכזרי ממש.

אל פגישת העבודה השניה במשרדי הגיע הפעם יהודה מלווה באשתו היפה יעל ובבנו הפעוט שזה אך נולד, שלישי במספר. לכל אורך הפגישה היתה לי אינטואיציה שהם מסתירים ממני משהו, אבל לא ידעתי לומר בדיוק מה. לאחר כשעה של עבודה מאומצת בהכנת התיק יהודה יצא להביא לכולנו קצת אוכל ונשארתי עם יעל והתינוק במשרד. "תגידי יעל, איך זה להיות נשואה לקצין בשייטת, את יודעת מה עובר עליו? הוא מספר לך קצת דברים?" גיששתי. "תראה, בשנתיים הראשונות לנישואין חיינו היו גן של שושנים, היינו זוג שמח, יהודה היה מספר קצת, אבל רק דברים שאין להם נגיעה לביטחון שדה, הסתפקתי בזה, לא הייתי צריכה יותר, לצערי היום המצב קצת יותר מורכב", הבחנתי בדמעה זולגת מעינה. " למה את מתכוונת, מה יותר מורכב?" לחצתי קצת. "מאז מבצע צוק איתן הוא השתנה לגמרי, הפך לאגרסיבי, כבר תשע שנים שהוא לא מצליח לישון לילה אחד רצוף כמו שצריך, הוא צועק מתוך שינה את שמות החיילים שלו שנהרגו בקרב, יש לו סיוטים קשים, הוא לקח את זה מאוד קשה", נאנחה. "יהודה מאובחן על ידי גורמים מקצועיים? על ידי משרד הביטחון?" נדהמתי. "ממש לא, הוא מתבייש בזה עד עמקי נשמתו, הוא לא מספר לאף אחד, זה סוד כמוס, אפילו ההורים שלו לא יודעים, אם הוא ידע שסיפרתי לך הוא ישתגע". איך שסיימה לדבר הגיח יהודה חזרה למשרד עם שלוש מנות פלאפל, עם הרבה חריף, כמו שאני אוהב.

ביום למחרת התייצבנו בבית המשפט לדיון מענה לאישום. "אדוני השופט, הגענו להסדר טיעון, הנאשם מודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, נטען לעונש לאחר שיעבור הליך שיקומי ונקבל את תסקיר שירות המבחן", הודעתי.

לא פשוט היה לשכנע את יהודה להשתלב בטיפולים ובאבחונים מטעם משרד הבטחון, לא סתם אומרים ששייטים הם זאבים בודדים, אנשים סגורים ועקשנים, אבל אחרי שהסברתי לו שהרשעה בתיק תוביל לשלילת יכולתו לקבל הסמכה כאח סיעודי ובכך חלומו ייגנז לא נותרה בידו ברירה, יהודה השתלב היטב בקבוצות שליטה בכעסים וכיוצא באלה, הגיש תביעה למשרד הביטחון לבחינת סוגיית ההתמודדות הנפשית שמלווה אותו החל מהלחימה במבצע צוק איתן בשנת 2014.

בחלוף תקופה לא קצרה קיבלתי לידי את אסופת המסמכים המסכמת של הליך השיקום. ידיי רעדו מהתרגשות כשעיינתי בגיליון תסקיר שירות המבחן ובאבחונים המקצועיים של אנשי אגף השיקום במשרד הביטחון. הנתונים שהתקבלו היו פנטסטיים, המומחים קבעו באופן חד משמעי שיש קשר סיבתי מובהק בין ההתפרצות האגרסיבית במוסד הרפואי ובין התופעה הפוסט טראומטית שחווה כתוצאה מהלחימה בקרב הקשה, קצינת המבחן העידה שיהודה עבר שיקום מעורר השראה ושיתף פעולה עם כל גורמי הטיפול בצורה יוצאת מן הכלל. הנתונים המדהימים הללו פתחו לי צהר לבקש מבית המשפט בדיון הטיעונים לעונש את ביטול הרשעתו של יהודה נוכח הנסיבות המורכבות והמיוחדות של התיק.

"לא יעלה על הדעת שהמדינה בידה האחת תשלח את יהודה להילחם בקרב ואילו בידה השניה תאשים אותו בביצוע עבירה פלילית שביצע תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהתופעה הפוסט טראומטית ממנה הוא סובל כתוצאה מהלחימה מהווה גורם מרכזי לביצוע העבירה, בנסיבות מורכבות וחריגות אלה אבקש לבחון את התיק בפריזמה אחרת לחלוטין, להקל בעונשו ככל שניתן ולבטל את הרשעתו", טענתי.

התקשיתי להסתיר את ההתרגשות שאחזה בי בשעה שהקריא השופט את גזר הדין בו קיבל את טענותיי והורה על ביטול הרשעתו של יהודה, יצאנו מן האולם והתחבקנו ארוכות.

לא חיבוק כזה של נמושות חלילה, חיבוק של לוחמים.