"בלש"

"רק בישראל שוטרים מגיעים להעיד בלבוש אזרחי, מצ'וקמקים כאלה, הכניסי בבקשה את העד הבא", הורה לתובעת. בחלוף רגע נפתחה הדלת, השתדלתי לכבוש את פרץ הצחוק שאחז בי למראה הגרוטסקי, אל תוך האולם צעד שרירן גדול מימדים דמוי גוליית לבוש במכנסיים קצרצרים וגופיית חדר כושר צמודה, על גופו השרירי התנוססו בגאון קעקועים לתפארת משטרת ישראל. השופט הביט בו בהשתאות כלא מאמין והניד ראשו מצד לצד. "מהפח אל הפחת", סינן. "יירשם בפרוטוקול כי העד שהוא שוטר מופיע בבית משפט עם מכנסיים קצרים קרועים וכך התייצב למסור עדות".

"הצג את עצמך בבקשה", ביקשה התובעת מהעד. "שמי אבי כהן, בלש בימ"ר, הייתי מפקד הצוות במבצע במאה שערים לפני כשנה". "ספר לבית המשפט מה אתה זוכר מהאירוע". "באותה התקופה חיילים חרדים שצעדו במאה שערים הושפלו והותקפו על ידי חרדים אנטי ציונים, הדביקו להם את כינוי הגנאי חרד"קים, ראשי תיבות של "חרדים קלי דעת". קיבלנו הוראה להוציא מבצע במהלכו אחד הבלשים שלנו נכנס לשם מחופש כחייל, לאורך הרחוב היו פרושים בלשים סמויים, כאשר החלו הקיצוניים להציק לחייל המחופש ביצענו מעצרים, הנאשם שיושב כאן באולם היה אחד המסיתים המרכזיים באירוע, אני עצרתי אותו".

"חקירה נגדית בבקשה לעורך הדין לנדאו", ציווה השופט.

"שלום אבי, אני הסנגור של האדם שעצרת באותו האירוע" , פתחתי בחביבות.

"אני יודע מי אתה", קרץ לי, "אתה הבן של רפי ולאה, אני הבן של שלמה ויהודית, חברים של הוריך מפעם".

"אה, אוקיי, טוב לראות אותך, מה שלום ההורים?", פלטתי במבוכה וכחכחתי בגרון בניסיון לחזור למסלול נורמלי של חקירה נגדית.

"אמור לי בבקשה, כמה אנשים הקיפו אתכם באירוע הזה?" שאלתי. "כמה מאות אני חושב, זה היה ממש לינץ', אירוע קיצוני מאוד, מהרגע שהתחלנו לבצע מעצרים היתה שם התפרעות כמו במחנה פליטים, זרקו עלינו חפצים מהמרפסות, היכו אותנו מכל הכיוונים, הלקוח שלך היה הבריון המרכזי, ניסה לסכל את המעצרים ולפגוע בנו".

"תגיד לי, מעיון בדוח הפעולה שלך עולה כי נתקלת בלקוח שלי בפינת רחובות אחת, לאחר מכן הוא נעלם לך וכעבור כרבע שעה, בתום האירוע, פתאום הבחנת בו ברחוב אחר בכלל, רצת אחריו, קפצת עליו ועצרת אותו, האם העובדה שלא שמרת איתו על קשר עין רציף לאורך כל האירוע עשויה היתה אולי להביא אותך לטעות בזיהוי ולעצור את האדם הלא נכון?" שאלתי בזהירות.

"ממש לא, אין לי ספק שזה הבריון האלים שהסית את ההמון נגדנו" אמר והצביע על האיש שישב על ספסל העץ בקצה האולם, אשר היה שקוע בקריאת תהילים תוך ששיחק עם שערות זקנו הלבן.

"ואם אומר לך שכל החברים הבלשים שלך שהעידו פה לפניך אמרו ששמירה על קשר עין רציף הכרחית באירועים כאלה, שאם לא כן יש סיכוי גבוה לטעות בזיהוי, מה תגיד? לחצתי שוב.

"אני בטוח במאה אחוז שזה האיש", ענה בביטחון מופלג. "אני זוכר היטב את הזקן הלבן ואת כובע הסמעט שלו, הוא בלט מאוד בתוך הקהל".

"אתה זוכר את כובע הסמעט?!" התפלאתי.

"כן, כובע סמעט מקטיפה, עשוי מפרוות בונים או ארנבות, יש צורה גבוהה ויש צורה נמוכה, תלוי בחסידות, הוא חבש את הצורה הנמוכה. אגב, סמעט זה ראשי תיבות של סור מרע ועשה טוב", ענה בידענות תוך שהוא מגרד בקעקוע צבעוני ענק אשר היה מרוח על צווארו.

הורדתי בזהירות את מיקרופון הדש שהיה צמוד לחולצתי באמצעותו הוקלט הדיון ופסעתי לעבר דלת האולם, פתחתי מעט את הדלת וסימנתי לאדם שעמד בחוץ להיכנס פנימה.

אל האולם נכנס אברך בעל זקן בצבע חום וכובע בעל צורה שונה מזו של האיש שישב באולם.

"אבי, אני אומר לך שהאדם שנכנס כעת לאולם הוא הנאשם, ולא האדם שהצבעת עליו קודם", מה יש לך לומר על זה?

אבי הבלש זע באי נוחות על הדוכן. "אה, עכשיו אני באמת נזכר שלא היו לו שערות שיבה בזקן, אולי גם התבלבלתי קצת בצורת הכובע, בכל זאת, חלפה שנה ממועד האירוע, לך תזכור", ניסה להצטדק.

לאחר מכן רכן מעט לעברי ולחש: "לא יפה מה שעשית לי, אתה הבן של רפי, לא מתאים בכלל", והתרה בי עם האצבע המורה התקיפה שלו.

"עו"ד לנדאו, סיימת עם העד?" קטע השופט את הסמול טוק האינטימי המוזר שנוצר בינינו.

"כן אדוני, בפרשת ההגנה יעיד הנאשם לבדו".

"בסדר, נצא להפסקה ועוד כחצי שעה נתכנס לשמוע את עדות הנאשם", פסק השופט.

כעבור כחצי שעה התייצב הנאשם על דוכן העדים כשהוא אוחז בידו האחת את ספר התהילים ובידו השניה עודנו מעלעל ללא הפסק בשערות זקנו הלבן. את האברך האקראי בעל הזקן החום שנעזרנו בו לצורך ערעור גרסת הבלש שילחנו בחזרה לכולל עם קופסת הערינג מיונז וקיגל תפוחי אדמה, כי הבטחות צריך לקיים.

"מה עשית ברחוב מאה שערים בזמן האירוע?" שאלתי את הלקוח שלי.

"אני גר ממש שם, ירדתי מהבית למכולת, פילסתי את דרכי בתוך ההמון שהיה משולהב סביב השוטרים שביצעו מעצרים, לא היה לי שום חלק בזה, כשהגעתי לקצה הרחוב קפצו עלי חמישה שוטרים, היכו אותי, אזקו אותי והכניסו אותי לניידת, לא היה לי מושג מה רוצים ממני, שברו לי את שתי השיניים הקדמיות", סיפר.

האם אתה אנטי ציוני? האם יש לך התנגדות לגיוס לצה"ל? האם הסתת את ההמון כנגד החייל החרדי שנכנס לשכונה? שאלתי.

האיש חיטט בכיס המקטורן השחור ושלף משם מסמך, "זו תעודת השחרור שלי מצה"ל, הייתי לוחם בגדוד 12 בגולני, אמנם לפני כמה שנים חזרתי בתשובה, אך נותרתי ציוני, כל המשפחה שלי משרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון, לא הייתי מעלה על דעתי להסית כנגד חיילים או שוטרים", אמר לשופט, שכבר חקק למעשה את הזיכוי שלו בפסק הדין.

למחרת צלצל הטלפון הנייד שלי, "יפתח שלום, זה אבי, הבן של שלמה ויהודית, נפגשנו אתמול בבית המשפט". "כן, מה שלומך אבי?" שאלתי תוך שנזכרתי בדאגה בתנועות האצבע המאיימות שלו. "אני בסדר, לא יפה מה שעשית לי אתמול, זכרתי היטב את הזקן הלבן ואת כובע הסמעט, לא יודע איך בכזאת קלות הצלחת לערער לי את הביטחון, בכל אופן עזוב שטויות, רציתי לשאול שאלה, אני מקווה שלא מדובר בשאלה חצופה מדי" , גמגם.

"קדימה, אל תתבייש", ניסיתי להקליל את האווירה.

"אני בדיוק מסיים לימודי משפטים, אתה מחפש מתמחה? לאן לשלוח קורות חיים?"